מישהו לרוץ איתו
מרתון טבריה מנקודת מבט של רץ עם שש רגליים.
לפני שנה וחצי ניגשנו לצער בעלי חיים במטרה לאמץ פרטנרית שגם בנויה לרוץ למרחקים ארוכים. בין כל הכלבים הקופצים והנובחים היתה כלבה שקטה שנגשה אלינו בחשש ולא נתנה לנו להתקרב אלי אבל שנינו ידענו שזו הכלבה שלנו. 20 דק' אח"כ היא כבר היתה ברכב בדרך לביתה החדש. בל, נקבת ויימרנר בת 4 שגדלה קשורה בגינה. משקל של 19 ק"ג (כ-6 ק"ג פחות ממה שהיא אמורה להיות) דבר שהעיד על מסת שריר נמוכה מאוד עקב ישיבה בכלוב.
הריצה הראשונה בוצעה לאחר כשבועיים בהם היא אכלה טוב והתחזקה קצת. יצאנו לסיבוב של 5 ק"מ בקצב קל מאוד, ריצה שהסתיימה כמעט באפיסת כוחות. המרחקים הלכו ועלו בהדרגה וגם התזונה עברה כמה שינויים והיום, עם 25 ק"ג ושרירי האמסטרינג כמו של בן ג'ונסון, כמעט ואין ריצה שהיא אינה מצטרפת אלי. יש לנו איזה סיכום לא כתוב בו הוגדר שהיא זו שאחראית על הקצב ואני על הניווט.
ריצה עם כלב היא משהו אחר בכמה היבטים אך ההיבט העיקרי מתבטא בצורך בהיכרות עמוקה עם המלווה הנאמן. החל מנושא התזונה, פציעות וכמובן כל מיני דברים הקשורים בציוד והכנת הכלב לריצה. במרחקים הקצרים, עד כ-20 ק"מ, כמעט ואין משהו מיוחד להתייחס אליו למעט מים אך במרחקים ארוכים יותר כבר יש לתת את הדעת לגבי פציעות (בעיקר שחיקה של הסוליות) וזהירות עם כניסה לשעות חמות מדי. כמובן, לא כל כלב בנוי לעבור מרחקים בריצה ויש להתייחס לנושא (לדוגמה: בוקסרים שמאוד אתלטיים אך מבנה הפנים הפחוס לא מסייע להם בנוגע לסיבולת).
בל, הידועה בכינויה "פעמונה".
את האימונים לקראת מרוץ "הר לעמק" עברנו יחד כשבשיא רצנו יחד 37 ק"מ בהרי ירושלים, חוץ מרעב בסיום הריצה, היא נראתה מעולה. היה לי ברור שיום יבוא ונרוץ מרתון יחד ככה שכבר בהכנת תכנית האימונים שלי לאולטרה הקרובים, שילבתי תוכנית אימונים לכלבה שאפילו כללה סוג של טייפר בכדי לתת לעור הרגליים להתאושש מריצות השבוע הסדירות ולהגיע למרתון במצב הכי טוב שאפשר.
שבוע לפני המרתון, דיווחים על מזג אוויר סוער ונראה שאני עולה לטבריה לבד. יום לפני המרתון אני מציץ שוב על צפי מזג האוויר ונראה שישנו איזה חלון זמנים, נטול גשמים כמעט, בדיוק על שעות המרוץ. החלטה זריזה הביאה אותי לסגור חדר בסוג של מוטל שגם מקבל בעלי חיים, ככה שיצא שהגענו לאיזה מוטל קצת הזוי אך עם יתרון ברור, 200 מטר מהזינוק לתוך המסלול. דבר שבהמשך התגלה כאחלה דבר.
ערב המרתון, מזג האוויר באזור קצת רטוב והזינוק למרתון משותף בכלל לא וודאי. בכל מקרה אני משתדל להיות אופטימי וממשיך להתארגן כאילו מחר רצים. יוצא למסלול המרתון עם הרכב ומסליק בקבוקי מים בשיחים, זאת בכדי לא להשתמש במים של הרצים עבור בל. כמובן, בל מקבלת ארוחות מוגדלות והיא בהחלט מעמיסה פחמימות. לאחר ארוחת ערב נכנסים לישון כאשר אני מתעורר מפעם לפעם ומציץ בתחזיות. ארבע בבוקר,עדכון מזג אוויר מראה כי מזג האוויר הולך להיות גשום ונראה כי הפעם בל תשאר מאחור ואני אצטרך לרוץ לתוצאה במקום להשתמש בתרוץ ש"אני כאן רק בשביל החוויה".
שמונה בבוקר, מתעורר ויוצא עם כוס הקפה בידי לטיול בטבריה בכדי לפגוש חבר שהגיע לריצה. גשום, אני עדיין עם ג'ינס וסנדלים ונראה כאילו שגם אני לא הולך לרוץ. מפלס הלחץ עומד על אפס ואני שאנן לחלוטין. 20 דקות לזינוק, הגשם עדיין מטפטף ועכשיו זה כבר ברור, בל לא יוצאת לריצה. הרטיבות והאספלט יגמרו לה על עור הרגליים ואין לי שום כוונה לתת לזה לקרות. עולה לחדר, מתחיל לרוקן את החגורה עם הבקבוק שכבר לא יהיה לי צורך בה ומעביר את הג'לים לטייץ. בל בחדר מקפצת מצד לצד ומשוכנעת שעוד רגע יוצאים, היא כבר מזהה את ציוד הריצה ומקשרת אותו לפעילות שהיא אוהבת. יורדים למטה, מירי, בל ואני וכשאני ניגש לזינוק מירי ובל נשארות קצת לתוך המסלול.
בכניסה לשטח הזינוק פוגש את דורון שלמון וכמובן השאלה הראשונה שיוצאת מפיו היא "איפה בל?".בעשר הדקות האחרונות לא ירד גשם אך השמיים עדיין מעוננים וההחלטה לצאת לבד עודנה בעינה. האווירה מתחילה להתחמם, הכרוז כבר מסיים את הספירה לאחור והזינוק יוצא לדרך. אני מזנק מאחור, בלי לחץ ואז מגיע למירי ולבל. מירי, נותנת נשיקה קטנה ואומרת לי "אתה לא מבין, הכלבה בדיכאון, היא רוצה לצאת לרוץ". בהחלטה של רגע הגעתי למסקנה שנצא יחד, מקסימום נסתובב באמצע הדרך ולא נשלים את המרוץ. החדר שלנו נמצא עוד 100 מטרים קדימה, תיקתק אנחנו בחדר, אני מחזיר את הג'לים לחגורה עם הבקבוק, מארגן את בל לריצה (סוג של גרב + נעליים בכדי להמנע משחיקה מוגברת של הסוליות שלה) ויורד חזרה אל המסלול.
באיחור של כמעט רבע שעה יוצא אל הריצה, מזג האוויר סביר אך לאחר חמש דקות מתחיל שוב גשם. אני מתחיל לכעוס על עצמי על כך שדווקא ברגע שבו אני הכי פחות שקול (זינוק למרתון, אדרנלין ומבט מעורר חמלה) שיניתי החלטה שנלקחה בזמן שבו הייתי יחסית שקול. אבל, למרתון חוקים שלו, הכדור לא נגמר עד שהוא נגמר ואת המדרגות סופרים על ארבע. תחילת הריצה מתנהלת בצורה קצת מצחיקה, הרבה מבטים מופתעים מצד הסדרנים והשוטרים בצמתים וככה זה נמשך עד אשר אני מגיע לראשונים (שהם בעצם האחרונים). בינתיים הגשם נפסק.
דווקא שם, בסוף המון האנשים היו כמה אנשים מעניינים. אלה אותם האנשים שאינם זוכים לתהילה, אינם באים בכדי לשבור שיא אלא עושים משהו אחר ושונה. אישה אחת שפגשתי, אישה מסורתית דתית, הלכה בחצאית ושקית אוכל בידה. הייתי משוכנע שהיא הולכת לסייע לבעלה בדרכו חזרה אך במשך הדקה שדיברנו היא הסבירה לי, במבטא אמריקאי, שהיא כל שנה הולכת את המרתון ובעצם כך מגייסת תרומות של כ-200,000 ליש"ט למען הציונות והמדינה.
קצת לאחר מכן, מגיע לדבוקה הראשונה ובאזור הק"מ העשירי פוגש שוב את דורון שלמון ואת הפייסר של ה-4:30. כמה מילים ואני ממשיך קדימה בידיעה שעוד תהיינה לי מספיק עצירות שתיה והתארגנויות עם הכלבה כל זאת כשברור שהגשם יחזור ואנחנו בסוג של מרוץ נגד השעון. בהמשך הריצה בל זוכה למחמאות ואני לשאלות רבות בנוגע לאיך, למה וכמה. אני מקפיד לרוץ בצד הדרך בכדי חלילה לא להפריע למהלך התקין של המרוץ. ק"מ 18 בערך מזהה את אלי מרתון שהבהיר לי שלמרות שהוא נפל בק"מ הרביעי הוא הולך לרוץ מהר יותר ממה שתכנן. מולי חולפים דורון האווירון ואסף שצועק לי לשלום.הגעה אל נקודת הסיבוב ומכאן מתחילים לספור אחורה. בל נראית מצוין ולא ניכרים בה כל סימנים של חוסר נוחות.
בדרך חזרה קצת אחרי נקודת הסיבוב. צילום: עופרי מילר, sportweb.
ק"מ 24 בערך, פוגש את עופרי על אופניו שמעודד ומצלם וגם אומר לי שעוד 20 מטר לפנים נמצא נועם אשוח האיש הקשוח והציע לי שאולי אקפוץ אליו לביקור. אז קפצתי אל נועם לביקור חטוף והמשכתי קדימה. הקצב טוב, טוב מדי, אך את כל הקרדיט אני יכול לתת למזג האוויר שעשה חיים קלים. הקוסם שעומד בצד הדרך שולף מהכובע מנת עידוד נוספת, כמה כיף לראותו. ק"מ שלושים, זהו מכאן בל כבר לא צריכה יותר נעליים, 12 ק"מ היא תהיה בסדר וגם יהיה לה קצת יותר טבעי. כאן עופרי עומד לעזרנו ונעלי הריצה של בל מועברות לתיק שעל גבו.
ק"מ 32 מגיע עם העליה הידועה ואני מחליט קצת להוריד קצב בכדי לא להשרף. השרירים מתחילים להראות סימני חולשה אבל המלווה שלי בכלל לא מבינה על מה אני מדבר, היא מושכת קדימה על אף התיקונים שלי שמחזירים אותה לאחור. לאחר העליה אני מרגיש שהשרירים לא מתאוששים וישנו קושי מסוים שלא מתפוגג, רק בדיעבד התברר שספגנו רוח חזית כמעט לאורך כל הקטע הזה. מולי מגיח קובי אורן שרץ הפוך, כנראה שהתגעגע לדורון והלך לבקר אותו. את יוני, החבר שהגיע בבוקר, פגשתי בק"מ ה-36 והוא היה חלש. כפי הנראה שילוב של פתיחה מהירה ושפעת קלה הפריעו לו לסיום זוהר אך אני סומך עליו שהוא עוד יפתיע. אני מנצל את הזמן לעבור להליכה קצרה לידו ומסייע בכדור מלח. מכאן ועד לסיום הקצב שמרני מאוד אך סביר.
200 מטר לסיום, כבר רואים את הקהל, האדרנלין מעיר קצת את הגוף ואני מתחיל להרים רגליים. מירי מהצד מעודדת וקו הסיום נראה במורד הרחוב. אני מכין את החיוך, מסרק את הפרווה של בל ומגיע לשער הסיום עם ידיים מונפות. המרתון הראשון של בל ושלי הושלם ולא יכל להיות טוב יותר. לפני כחודש צפיתי תוצאה של 3:50 ואכן זו היתה התוצאה רק בהבדל אחד... 15 הדקות שהתעכבתי בחדר נספרו על השעון ובעצם התוצאה היא 3:35.
חציית שער הסיום. צילום:צוות שוונג.
מיד לאחר הסיום התבצעו כמה תהליכים שגרתיים שבוצעו גם במהלך הריצה כגון: בדיקת המצב הגופני של בל, שתייה, כמה מילים עם החברים שסיימו קצת לפני וריצה מהירה החוצה משטח הסיום אל עבר ידיה האוהבות של השותפה הנוספת שלי לכל השגעון הזה, זאת שמחכה לי בסיום כל ריצה, גם בריצות האימון היא מחכה לי בבית... ישנה. ועכשיו, מה עכשיו?! התוכניות קדימה כבר סגורות ואני יכול לומר שהמרתון הזה, על אף שהיה די מהיר עבורי, היה אימון למשהו קצת יותר גדול שאני מקווה שאוכל לעמוד בו.
המדבקה החדשה על הרכב
